הייתי בן 12 כשהייתי רואה את אמא שלי מסתירה את בריחת השתן שלה. כשהיינו יוצאים לאיזשהו מקום, היא היתה בדרך כלל רצה לעבר השירותים, כאשר המכנסיים החלופיים שלה חבויים בתיק. בבית, כשהיינו רוחצים כלים אחרי ארוחת הערב, היא היתה לפעמים עוצרת באמצע המשפט כדי לרוץ להתרוקן. תמיד חוזרת עם זוג אחר של מכנסיים. ידעתי שאסור לי לשאול אותה על כך – זה היה אחד הדברים שהיא פשוט לא היתה מדברת עליהם, ויכולתי לראות שהיא לא רוצה שאף אחד אחר יידע – במיוחד אבא שלי.
שנים לאחר מכן, כשהפכתי לאם והתחלתי לחוות דליפות שתן בעצמי, העמדתי פנים שהכל תקין. אני, כמו אימי, לא רציתי שמישהו יידע שאני לא יכולה לשלוט על שלפוחית השתן שלי. "מי יבין אותי?", חשבתי. "זה רק חלק מההזדקנות ותוצאה של להביא ילדים." אחרי הכל, בזה תמיד לימדו אותי להאמין. וכך חייתי את רוב שנותיי כאם שהסתירה את הבעיה הזו מהמשפחה, החברים והרופא שלה.
המציאות היכתה בי רק כשהפכתי לסבתא. גרתי עם הבת שלי, עזרתי לה לטפל בתינוק החדש שלה, הנכד הראשון שלי. התבוננתי בה, אמא חדשה לגמרי שעדיין מתאוששת מהלידה. ראיתי איך היא מנסה להסתיר את ה"תאונות" שלה ממני, ולראשונה הרגשתי בושה אמיתית – לא בגלל שסבלתי מחוסר שליטה, אלא בגלל שהגאווה שלי מנעה ממני להיפתח בפני אחרים ולספר על הבעיה שאני מתמודדת איתה. המעגל המיותר של הכחשה והסתרה היה חייב להיפסק. החלטתי באותו רגע לעצור את המעגל הזה עבורי, עבור ביתי ועבור הנכדה שלי. דיברתי בגלוי עם הבת שלי באותו יום על המאבקים שלי בעניין בריחת השתן, ואיך אני לא יכולה לראות אותה מבזבזת את זמן יקר עם התינוקת שלה כאשר היא מודאגת ממשהו שנראה עכשיו כל כך טריוויאלי. הודעתי לה שאני יודעת שזו בעיה נפוצה, ושאני בטוחה שיש דברים שאפשר לעשות במידה שלא יחול שיפור כלשהו במהלך ההתאוששות לאחר הלידה. וכן, התחייבתי, בפניה ובפניי, שגם אני אבקש טיפול. סיימתי עם הבושה וההסתרה.
אנחנו, הנשים, הגענו לכל כך הרבה במהלך חיינו – אנחנו עולות כל הזמן בסולם של העולם התאגידי, מה שהופך אותנו לכוח של השפעה עצומה על החברה, שמניע להשיג דברים מדהימים. למה אנחנו ממשיכות לתת למשהו כמו בריחת שתן לגרום לנו להרגיש כל כך הרבה בושה שאנחנו אפילו לא טורחות לחפש פתרון לבעיה?
לאחר חיפוש ממושך ובדיקות של רוב המוצרים בקטגוריה מצאנו את הפתרון באתר הזה
הלוואי שאימי היתה משוחחת איתי על בריחת השתן שלה. אולי לא הייתי מרגישה כל כך בודדה ומבודדת כל השנים האלה. אבל, אני אסירת תודה שאני סוף סוף יכולה לשבור את מעגל הבושה ולעשות משהו חיובי עבור שתי הנשים שאני אוהבת יותר מכל דבר בעולם הזה. זו לפחות התחלה, ואני מקווה שאם את במקרה קוראת את זה וסובלת מבריחת שתן – תרגישי נוח מספיק כדי להצטרף אליי ואל נשים אחרות שכבר לא חיות בבושה.